הרוח הזו של "ישיבה שהיא בית" מלווה אותנו לאורך כל השנה, אבל היא מגיעה לשיא של מסירות בערב מגבית פורים. זהו לא עוד יום של איסוף כספים; זהו מחזה של מסירות נפש של ממש. כשרואים את הבחורים יוצאים לרחובות, בשיא התלהבות מלאים בשמחת החג אבל עם מטרה אחת ברורה מול העיניים – לדאוג לישיבה שלהם.
הם עוברים בית-בית, דופקים בדלתות עם חיוך, מסבירים בסבלנות ומגייסים שקל לשקל, דולר לדולר. זה דורש המון אומץ, המון אמונה בדרך, והרבה מאוד "ביחד". המגבית הזו היא הלב הפועם של הישיבה; היא הדרך שבה כל אחד מהתלמידים לוקח אחריות על הבית שבו הוא לומד, מתוך הבנה שזו הישיבה שלהם, וזה העתיד שהם בונים במו ידיהם.